כשהייתי ילדה, היה מקובל במשפחה שלי לשאול: "את יודעת למי מראים חצי עבודה?" והתשובה היתה "לחמור".
אני חייבת להודות שאני לא ממש מבינה מה זה אומר, אבל מן הסתם זה נאמר לי בתגובה לציפיה או חוסר סבלנות שהבעתי, ורצון לראות את התוצאה של משהו לפני שהוא היה מוכן.
כמו הרבה דברים, האמירה הזאת הופנמה והפכה להיות מחסום פנימי. קול שאומר שזה לא ראוי להוציא החוצה משהו לא שלם או אולי אפילו לא מושלם, תפיסה ששמה את הסבלנות כערך עליון.
דווקא כאן, בבלוג החדש הזה, אני מרגישה משיכה לעשות בדיוק ההפך. להראות "חצי עבודה", בלי לחשוב שמי שיקרא הוא חמור :-) לתת לעצמי את הרשות להיות גלויה גם כשהתהליך עוד בחיתוליו, ולאפשר לאנשים אחרים להיות שותפים לתהליך הזה. אולי מישהו יוכל אפילו לקבל השראה מהאפשרות לעשות משהו לא מושלם, לא שלם, לא ברור עדיין. להרשות לעצמי לשחק, להתנסות, ליהנות מהדרך בלי שום הבטחה לגבי היעד שלה, לטעות, להעז.
יש בתוכינו רשימה כל כך ארוכה של מה שצריך.
תמונה שלמה ומפורטת של איך אני צריכה להיות, מה הגרסה הטובה והנכונה שלי, איך אני אמורה להיראות ולהתנהג, מה אני אמורה לעשות ואיך נכון ורצוי שאחרים יראו אותי.
כל הרשימה הזאת מבוססת על תנאי אהבה שחווינו בילדות, תנאים שקשורים הרבה יותר למגבלות האישיות והאנושיות של האנשים שגידלו אותנו, מאשר לאיזו שהיא אמת עמוקה לגבי מי שאנחנו באמת.
אני מאמינה שהרבה ממסע ההתפתחות שלי בחיים האלה קשור לחיפוש הדרך האישית שלי לנוע מהרשימה הארוכה של כל מה שאני אמורה (להיות, לרצות, לעשות, להשיג, להפגין), אל עבר מה שאני באמת צריכה ורוצה בכל תקופה בחיים שלי. וכן, בהחלט קורה ויכול לקרות שהצרכים והרצונות שלי יהיו מאד מאד שונים בתקופות שונות בחיים. זה מותר ואפילו בריא.
לחיי החופש לנוע מהגדרות שאחרים יצרו בשבילי, אל מה שאמיתי ונכון בשבילי בכל נקודה בזמן!
תודה רבה. זה אכן תהליך של שנים....
מעניין מה שאת כותבת על הפרפקציוניזם, אני מאד מזדהה עם זה.
תודה רבה על ההגיג הלא פופולרי הזה. לוקח לי שניםםםם לפורר את הדרישה הפנימית , שנשתלה שם מי יודע מתי , לפרפקציוזם , והאמת, אף פעם לא הייתי פרפקציוניסטית ועדיין קשה להפרד...אשמח לקרוא עוד